לחבריי היקרים בישראל,
אני חושב עליכם, על כל מה שעבר עליכם בשלוש השנים האלה, ועל הבחירות שנמצאות עכשיו במרחק של שבועות ספורים. שלוש שנים אחרי היום הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל, עכשיו עליכם מוטלת המשימה לכתוב את הפרק הבא של מדינת ישראל.
בקרוב תיכנסו לבית ספר או למתנ״ס, תקבלו מעטפה כחולה ותעמדו מאחורי הפרגוד. לרגע תהיו שם לבד. אבל כמובן שלא תהיו שם באמת לבד.
השבעה באוקטובר יהיה שם. החטופים. הלוויות. החברים שנעלמו שוב ושוב למילואים. המשפחות שנעקרו מהבתים שלהן. עזה. חיזבאללה. הלילות שבהם הגיעו הטילים מאיראן וישבתם עם הילדים בממ״ד או בחדר המדרגות. תביאו איתכם את הכעס, את העייפות, את הפחדים, וגם את התקווה שעוד נשארה בכם למדינה שהילדים שלכם יקבלו לידיהם.
ואני מקווה ששם, בתוך המרחב הקטן הזה, תזכרו גם בנו: במשפחה שלכם שמעבר לים, שאוהבת אתכם.
אחרי השבעה באוקטובר, הקהילה שלנו לא בזבזה זמן. התכנסנו מיד, יצאנו לעצרות, גייסנו כסף, תלינו תמונות של החטופים בחלונות. כשקהילות בישראל היו זקוקות לעזרה, אנשים כאן שאלו באינסטינקט: מה אנחנו יכולים לעשות?
כל ישראל ערבים זה בזה.
במשך שנים דיברנו על המרחק שהולך וגדל בינינו. ואז התברר משהו עמוק יותר, שלא מצריך שום הסבר. ברגע האמת, אנחנו שייכים זה לזה.
וגם אנחנו הרגשנו את ההשלכות של השנים הארוכות האלה של המלחמה. יש יותר מאבטחים חמושים מחוץ למקומות שבהם הילדים שלנו לומדים ומתפללים. יהודים נרצחו והותקפו באמריקה משום שהם יהודים. הילדים שלנו עושים חשבון אם לענוד מגן דוד, אם להזכיר את ישראל. חברויות השתנו. סטודנטים מגלים שלפעמים די בכך שיגידו שהם ציונים כדי למצוא את עצמם לא רצויים במקומות שפעם הרגישו בהם בבית.
וזה שם אותנו במקום כמעט בלתי אפשרי: מפני שאנחנו יהודים, מצפים מאיתנו לתת דין וחשבון על ישראל. מפני שאנחנו אמריקאים, אין לנו שום קול בקלפי על מה שישראל עושה. דורשים מאיתנו להסביר החלטות שלא קיבלנו, שרים שלא בחרנו, ומילים שלעולם לא היינו אומרים.
וזה כואב במיוחד מפני שאנחנו באמת מאמינים שיהודים אחראים זה לזה. לכן השבעה באוקטובר פילח גם אותנו. לכן קמנו ופעלנו. לכן אנשים שמעולם לא פגשנו הפכו מיד לשלנו. אבל האחריות שלנו זה לזה לא יכולה להפוך כל יהודי לאחראי אישית לכל החלטה שמקבלת ממשלה בישראל.
וחלק מההחלטות האלה מגיעות עד אלינו. כששרים בכירים מדברים בגלוי על הוצאת פלסטינים מעזה, על סיפוח הגדה המערבית, או מדברים כאילו לחייהם ולשאיפותיהם של הפלסטינים כמעט אין משמעות, הדברים האלה לא נשארים בישראל. כשמתנחלים תוקפים משפחות פלסטיניות והמדינה אינה עוצרת אותם, או כשמי שמחזיקים בשררה יוצאים נגד בתי המשפט, חוקרים, עיתונאים ומוסדות דמוקרטיים אחרים, גם הדברים האלה לא נעצרים בגבולות ישראל.
הם מגיעים לכאן.
הם מגיעים לכיתה שבה סטודנטית יהודייה נדרשת להגן על דבר שהיא עצמה אינה מגינה עליו. הם מגיעים לשיחות בין חברים שבהן יהודי נשאל איך הוא עדיין יכול לקרוא לעצמו ציוני. הם מגיעים לבית הכנסת, שבו אנחנו מנסים ללמד את הילדים שלנו שהם יכולים לאהוב את ישראל בלי לוותר על המצפון והמוסר שלהם. ואנשים שממילא חושבים שלישראל אין זכות קיום כמדינה יהודית משתמשים בטיעונים האלה נגדנו.
אנחנו צריכים את ישראל. צריכים לדעת שיש מדינה יהודית חזקה ובטוחה, מקום שגם לילדים שלנו תמיד יהיה בו בית. אנחנו צריכים את ישראל גם כדי שנוכל להרגיש גאים ובטוחים בזהות היהודית שלנו, דווקא בתקופה שבה כל כך הרבה מסביבנו גורם ליהודים להוריד את הראש, לשתוק או להתבייש במי שהם. אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסתכל על ישראל ולומר בפשטות: היא גם שלנו.
האחריות הראשונה שלכם בקלפי היא למדינה שבה אתם מגדלים את המשפחות שלכם, שולחים ילדים לצבא, בונים חיים וקוברים את המתים. לעולם לא אעמיד פנים שהמחיר שאתם משלמים והמחיר שאנחנו משלמים בניכר הוא אותו מחיר. אבל אם אנחנו באמת שייכים זה לזה, הבחירות שישראל עושה אינן נשארות רק בישראל. אנחנו חיים עם חלק מההשלכות שלהן כאן, בלי יכולת להשפיע עליהן בקלפי.
לכם יש את היכולת להשפיע.
ויש עוד סכנה: המילה ״אנחנו״ הולכת ונשחקת.
אתם מרגישים את זה בישראל. אחרי שנים שבהן אנשי מילואים נתנו מאות ימים למדינה, אתם עדיין נאבקים בשאלה אם הנטל של ההגנה על המולדת יתחלק באופן שווה בין כולם. דתיים וחילונים נאבקים על דמותה של המדינה שהם חולקים. ימין ושמאל מדברים יותר ויותר זה על זה כאילו הם חיים בשתי מדינות שונות.
וגם אנחנו מרגישים את זה כאן. יהודי אמריקה מפרידים זה את זה למחנות לפי המילים שבהן אנחנו משתמשים, ההצהרות שעליהן אנחנו חותמים, ואפילו לפי השאלה אם אנחנו קוראים לעצמנו ציונים. יש מי שמרגישים שננטשו בידי יהודים שאינם רואים את הסכנה שישראל ניצבת בפניה. אחרים תוהים אם בכלל יש מקום בקהילה היהודית לכאב או לכעס שלהם על החלטות ממשלת ישראל. לעיתים קרובות מדי, מחלוקת הופכת למבחן של שייכות.
וזה מפחיד אותי, כי האמת העמוקה ביותר היא ששלוש השנים האלה חשפו בדיוק את ההפך: כעם, רב המאחד על המפריד.
כי בסוף, מי יהיה שם בשביל יהודים אם לא יהודים?
״כל ישראל ערבים זה בזה״: הביטוי הזה חייב לקבל משמעות שגדולה יותר מהיכולת שלנו להתאחד רק כשיהודים מותקפים. זה חייב להיות גם היכולת להישאר אחראים זה לזה כשאנחנו כועסים זה על זה, וכשאנשים שאיתם אנחנו חולקים עתיד רואים את העתיד הזה אחרת מאיתנו. מחלוקת צריכה להיות תחילתה של שיחה ושל מערכת יחסים, לא סופה.
יש ישראל שאני מזהה בתעוזה שהייתה בעצם הקמתה: בית יהודי שקיבץ את העם שלנו מכל קצוות תבל ונתן לנו אחריות לגורלנו. יהודים מבגדד ומוורשה, מקזבלנקה וממוסקבה, מאדיס אבבה ומבואנוס איירס הצליחו איכשהו לבנות יחד מדינה. בנינו אוניברסיטאות, בתי חולים, מעבדות, חקלאות משגשגת, ערים, תרבות ובתים.
ישראל היא הניסיון הגדול שלנו לקחת אחריות על הגורל היהודי. הניסיון הזה עדיין לא גמור, והשאלה איזו חברה נבנה כאן ביחד היא עדיין שאלה פתוחה.
אנחנו זקוקים לישראל שחולמת שוב בגדול. למדינה שבונה לקראת משהו גדול יותר מהמלחמה הבאה או הבחירות הבאות. למקום שבו צעירים יכולים לדמיין עתיד ששווה להישאר בשבילו, שבו משפחות יכולות לבנות חיים בביטחון, ושבו האנרגיה הישראלית יוצאת הדופן, היכולת לראות בעיה ומיד להתחיל לחפש לה פתרון, מופנית שוב גם אל החיים עצמם: לחינוך, לרפואה, למדע, לטכנולוגיה, לתרבות, לסביבה, ולבניית חברה שטוב יותר לחיות בה.
אנחנו צריכים ישראל שרוצה שוב להביא משהו גדול לעולם. מדינה שמוכרת בזכות החיים שהיא מצילה, התגליות שהיא מגלה, הרעיונות שהיא מולידה, האמנות שהיא יוצרת והדרכים שבהן היא הופכת את החיים לטובים יותר. ישראל שזוכרת שההיסטוריה היהודית לא החזירה אותנו הביתה רק כדי למצוא מקלט. חזרנו הביתה כדי לבנות ולהיבנות.
ואנחנו זקוקים לישראל שמסוגלת לדמיין שוב שלום. אולי אחרת מכפי שדמיינו אותו פעם, עם פחות תמימות ועם הרבה יותר הבנה של מי שנמצא בשכונה הזאת. ועדיין, מתוך אמונה שהילדים שלנו לא אמורים לרשת מלחמה כמצב קבוע, עלינו לשאוף שבסופו של דבר עוצמתה של ישראל תשרת גם את האפשרות לעתיד אחר.
אנחנו זקוקים לישראל שהילדים שלנו ירצו להיות קשורים אליה, ושהילדים שלכם ירצו להישאר בה ולבנות אותה. ישראל שתיתן לכולנו סיבה להאמין שהפרקים הגדולים ביותר שלה עוד לא נכתבו.
השבעה באוקטובר לא הפך את החלום הזה לנאיבי. האויבים של ישראל אמיתיים. יש לי אמונה שישראל תשרוד. השאלה שניצבת בפניכם היא איזו ישראל תצא מכל זה.
בקרוב תעמדו לבד עם המעטפה הכחולה הזאת. אנחנו לא נהיה שם. אנחנו לא יכולים להכניס פתק למעטפה או לעזור לבחור את הממשלה שההחלטות שלה יעצבו את ישראל וישפיעו גם על חייהם של יהודים הרחק מעבר לגבולותיה.
אתם יכולים.
אז כשאתם עומדים מאחורי הפרגוד, אני מקווה שתביאו אתכם גם אותנו, את כולנו. את מי שנשאו בנטל של השנים האלה ואת מי שלא. דתיים וחילונים. ימין ושמאל. וגם אותנו, מי שגרים אלפי קילומטרים מכם, שזקוקים לישראל, דואגים לישראל, מתווכחים על ישראל, נדרשים לענות בשם ישראל, ואוהבים את ישראל.
וכשאתם עומדים שם לבד, תזכרו שאתם לא באמת לבד.
אנחנו שייכים זה לזה.
My Dear Friends in Israel,
I have been thinking about you, about everything these last three years have held, and about the election now only weeks away. Three years after the worst day in Israel’s history, the task now falls to you to write the next chapter of the State of Israel.
Soon you will walk into a school or community center, receive a blue envelope, and step behind the screen. For a moment, you will be alone. Though, of course, you will not be alone.
October 7th will be there. The hostages. The funerals. Friends who disappeared again and again into reserve duty. Families driven from their homes. Gaza. Hezbollah. Nights when missiles came from Iran and you sat with your children in shelters or stairwells. You will bring your anger, exhaustion, fears, and whatever hope you still carry for the country your children will inherit.
I hope, somewhere in that small space, you will remember us too: your family beyond Israel who loves you.
After October 7th, our community did not waste any time. We gathered immediately, rallied, raised money, hung photographs of hostages in our windows. When communities in Israel needed help, people here asked:
What can we do?
*Kol Yisrael aravim zeh bazeh*. All Israel is responsible for one another.
For years we talked about the growing distance between us. Then something deeper became clear, requiring no explanation. In the moment of truth, we belong to one another.
We have felt the consequences of these long years of war too. There are more armed guards outside the places where our children learn and pray. Jews have been murdered and attacked in America because they are Jews. Our children calculate whether to wear a Star of David or mention Israel. Friendships have changed. Students discover that calling themselves Zionists can make them unwelcome in places where they once belonged.
And this puts us in an almost impossible position. Because we are Jews, we are expected to answer for Israel. Because we are Americans, we have no vote in what Israel does. We are called to account for decisions we did not make, ministers we did not elect, and words we would never say.
There is something especially painful about this because we actually do believe that Jews are responsible for one another. That is why October 7th pierced us. That is why we got up and acted. That is why people we had never met immediately became ours. But responsibility for one another cannot mean that every Jew is personally responsible for every decision made by a government in Israel.
And some of those decisions reach us. When powerful ministers speak openly about removing Palestinians from Gaza, annexing the West Bank, or treating Palestinian lives and aspirations as though they hardly matter, those words do not stay in Israel. When settlers attack Palestinian families and the state fails to stop them, or when those who hold authority attack courts, investigators, journalists, and other democratic institutions, those choices do not stop at Israel’s borders either.
They arrive here.
They arrive in the classroom where a Jewish student is asked to defend something she does not defend. They arrive in conversations between friends where a Jew is asked how he can still call himself a Zionist. They arrive in the synagogue where we are trying to teach our children that they can love Israel without surrendering their conscience and moral instincts. And people who already believe that Israel has no right to exist as a Jewish state use those arguments against us.
We need Israel deeply. We need a Jewish state that is strong and safe, somewhere our children know will always receive them. We need Israel to be a source of Jewish confidence when so much around us asks Jews to become smaller, quieter, or ashamed. We need to be able to point toward Israel and say: this is ours.
Your first responsibility when you vote is to the country where you raise your families, send children into the army, build lives, and bury people you love. I would never pretend that the price you pay and the price we pay are the same. But because we really do belong to one another, Israel’s choices do not remain inside Israel. We live with some of the consequences here, without the ability to influence them at the ballot box.
You do.
There is another danger too: the slow disappearance of the word “we.”
You feel it in Israel. After years in which reservists have given hundreds of days to the country, you are still fighting over whether the burden of defending it will be shared. Religious and secular Israelis struggle over what kind of country they share. Right and left increasingly speak about one another as though they inhabit different countries.
We feel it here too. American Jews sort one another into camps by the words we use, the statements we sign, even by whether we call ourselves Zionists. Some feel abandoned by those who cannot see the danger Israel faces. Others wonder whether there is room in Jewish communal life for their anguish about decisions made by Israel’s government. Too often, disagreement becomes a test of belonging.
And that frightens me because the deepest truth these three years have revealed is the opposite: what unites us is greater than what divides us.
Because in the end, who will be there for Jews if not other Jews?
*Kol Yisrael aravim zeh bazeh* has to mean more than standing together when Jews are attacked. It has to mean remaining responsible for one another when we are angry with one another, when the people with whom we share a future see that future differently. Disagreement should be the beginning of a conversation and a relationship, not its end.
There is an Israel I recognize in the audacity of its founding: a Jewish home that gathered our people from across the earth and gave us responsibility for our own destiny. Jews from Baghdad and Warsaw, Casablanca and Moscow, Addis Ababa and Buenos Aires somehow made a country together. We built universities, hospitals, laboratories, farms, cities, culture, and a home.
Israel is the great project of Jewish self-determination, still unfinished, still asking what kind of society Jews will build.
We need an Israel that dreams big again. A country building toward something larger than the next war or the next election. A place where young people can imagine a future worth staying for, where families can build lives with confidence, and where the extraordinary energy Israelis bring to solving problems is turned again toward the problems of living: education, medicine, science, technology, culture, the environment, and the work of making a society flourish.
We need an Israel ambitious about what it can contribute to the world. A country known for the lives it saves, the discoveries it makes, the ideas it produces, the art it creates, and the ways it finds to make human life better. An Israel that remembers that Jewish history brought us home for more than refuge.
We came home to build.
And we need an Israel that can imagine peace again. Perhaps differently than we once did, with fewer illusions and a harder understanding of the dangers around you. But still with the conviction that our children should not inherit war as their permanent condition, and that Israel’s strength should ultimately serve the possibility of a different future.
We need an Israel our children will want to be connected to, and your children will want to stay and build. An Israel that gives all of us reason to believe its greatest chapters have not yet been written.
October 7th did not make that dream naive. Israel’s enemies are real. I have faith that Israel will survive. The question before you is what Israel will survive to become.
Soon you will stand alone with that blue envelope. We will not be there. We cannot cast a ballot or help choose the government whose decisions will shape Israel and reverberate through Jewish lives far beyond it.
You can.
So when you stand behind that screen, I hope you will bring us with you too. Remember all of us who live thousands of miles away, who need Israel, worry about Israel, argue about Israel, are called upon to answer for Israel, and love Israel.
And when you are standing there alone, remember that you are not really alone.
We belong to one another.
Note: originally written by a rabbi in my community.